פערים בהקצאות משאבים לתכנון ואפליה תכנונית
על פי הסכם הביניים (הסכם אוסלו), איו"ש חולקה לשלושה אזורים B ,A ו-C. בשטחי C האחריות הביטחונית והתכנונית המלאה היא בידי ישראל. מצב זה היה אמור להיות זמני לקראת הסדר סופי שמעולם לא הושלם.
על פי הערכת גורמי או"ם (OCHA), בשטחי C  חיו בשנת 2013 כ-300,000 פלסטינים, וסביר להניח שכיום מספרם אף גבוה יותר. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בתחילת שנת 2020 התגוררו 432,000 ישראלים בשטחי C.
כל 30 קהילות הג'האלין בצפון מדבר יהודה המונות כ 3,500 נפש נמצאות בשטחי C (כ- 700 משפחות משבט הג'האלין הכוללות בעיקר קהילות צרעיה, קורשאן, אבו דהוק, וסלמאת). הישובים הישראלים שנבנו באיו"ש החל משנות השבעים הוקמו בתחילה על אדמות בבעלות פלסטינים באמצעות צווי תפיסה צבאיים. מאוחר יותר הדבר נעשה, בין השאר, באמצעות הכרזות על שטחים כאדמות מדינה על ידי שימוש בחוק קרקעות עות'מאני משנת 1858 אשר מאפשר הכרזה על אדמות כאדמות מדינה אם לא נעשה בהם עיבוד חקלאי לאורך מספר שנים. באמצעי זה תפסה ישראל כ- 800 אלף דונם והקצתה אותם כמעט אך ורק עבור ההתיישבות הישראלית ולא לכלל תושבי איו"ש. ליישובים הישראליים הוקצו מאות אלפי דונם ואילו למרבית היישובים הפלסטינים אין כלל תכניות פיתוח.

בקשות להיתר
קמפיין מועצת יש"ע "השתלטות הרש"פ על שטחי C", טוען, בין השאר, כי הפלסטינים בונים באופן לא חוקי מבלי שמבקשים אישורים מהמנהל האזרחי ולכן השוואת נתוני ההיתרים – מוטית. ברם, הנתונים סותרים טענה זו. מספר הבקשות להיתר של הפלסטינים הולך ויורד כפועל יוצא מכך שהבקשות הפלסטיניות נדחות למעט יוצאים מן הכלל נדירים. שלא במפתיע, אפוא, הנתונים מלמדים על גידול מהיר במספר התושבים הישראלים לעומת מספרם של התושבים הפלסטינים והבדואים.

על פי דו"ח של משרד הביטחון (2), בשנות ה-70 של המאה הקודמת הפלסטינים הגישו אלפי בקשות להיתרי בנייה כל שנה ו-97% מהן אושרו. ככל שמפעל ההתיישבות הישראלית הלך והתרחב כך צנח שיעור אישורי הבקשות להיתר. בשנות השמונים שיעור ההיתרים עמד על כ- 30% ובעשור הראשון לאחר הסכמי אוסלו על כ- 5% בלבד. בשנים האחרונות, עם העמקת הקמפיין על "השתלטות הרש"פ על שטחי C" שיעור ההיתרים נמוך מאי פעם ומגיע לכדי אחוז בודד. ע"פ המנהל האזרחי, בין השנים 2016-2020 אושרו לפלסטינים 24 מתוך 2,550 בקשות שהוגשו (0.9%), לעומת זאת, על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, באותה התקופה ניתנו היתרים ל- 8,356 בקשות להתיישבות הישראלית (פי 350 מאשר לפלסטינים). לפיכך, בלית אפשרות ריאלית לקבל היתר בניה גם על אדמותיהם הפרטיות, מספר הבקשות שמגישים פלסטינים הולך ויורד. בהתאם, ניסיונות חוזרים של הבדואים להסדיר את יישוביהם ולקבל היתרי בנייה כפי שקיבלו ומקבלים היישובים הישראלים הסמוכים עלו בתוהו. תוכניות לאורך השנים שהוכנו על ידי עמותת "במקום" עבור 12 קהילות מהג'האלין הוגשו לרשויות אך אף לא אחת מהן אושרה.
במקביל לבנייה על פי היתרים להתיישבות הישראלית , מתקיימת בנייה ישראלית ללא היתר שנועדה לייצר עובדות בשטח. על פי מסמך של המנהל האזרחי, עד 2022 הוקמו בשטחי C כ-85 חוות חקלאיות (רובן ככולן לא חוקיות וחלקן על קרקע פרטית פלסטינית) ועשרות רבות של מאחזים בלתי חוקיים. גם סביב קהילות הג'האלין ואלח'אן אל-אחמר, הוקמו במרחק כמה מאות מטרים חוות חקלאיות ונקודות התיישבות בלתי חוקיות שדוחקות את הקהילות הבדואיות.
פעילות שיטתית זאת סביב הג'האלין שואבת השראה מאסטרטגיה שתוארה במסמך ההקמה של כפר אדומים משנת 1978: "במרחב בדואים רבים העוסקים אף בעיבוד קרקע...יש לסגור השטח למגורי בדואים ולפנותם...יש להכריז על ואדי קלט כשמורת טבע...יש לעצור התפשטות ישוב ערבי/כפרי לאלתר על ידי סגירה מנהלית של תחום הכפרים הערביים...יש לבנות שרשרת ישובים יהודיים כדי לקטוע את רצף ההתיישבות הערבית" (3).
ברבות השנים מתברר כי חזון זה על חלקיו השונים הפך למציאות. גבול התיחום הוכנס למדיניות התכנון בצפון מדבר יהודה כך שהבנייה היחידה האפשרית לבדואים הוא בתוך השטח הבנוי של היישובים הפלסטינים (כגון ענתה, אבו דיס או יריחו) שאינו מתאים לאורחות החיים הבדואיים המתגוררים במרחב המדבר מאז שגורשו מאזור תל ערד.
ואדי קלט הוכרז כשמורת טבע וכפר אדומים הגיש בג"ץ שעדיין מתנהל כדי שיאסרו על הבדואים לרעות באזור (למרות שכעקרון מי שעשה שימוש בשמורה טרם ההכרזה רשאי להמשיך בכך). יציאה של עדרים מעבר לרצועה צרה שלשטח מסביב לקהילות מקפיצה סיירים חמושים שמגרשים, לעיתים באלימות, את הרועים. הטענה כי ללא קשר לאישורים, קיימת בנייה מסיבית יותר במגזר הפלסטיני מאשר ביישובים הישראלים, אינה מגובה במספרים. מספר המתיישבים הישראלים בשטחי C הולך ועולה בחדות מאז 1967 בעוד מספר הפלסטינים בשטח הפך למיעוט (מה שלא היה הדבר כך לפני כשני עשורים). לדוגמא, בצפון מדבר יהודה, מספר הבדואים בני שבט הג'האלין החיים במרחב עלה מכ-2000 בשנת 1967 (על פי הערכת ההיסטוריון ד"ר ירון עובדיה מחבר הספר "הבדווים במדבר יהודה- עולם הולך ונעלם"), לכ-3500 בלבד כיום, גידול שהוא הרבה פחות מהשיעור המקובל של "גידול טבעי" בתקופה של 55 שנים (1,2). מאידך, במשך זמן זה צמחה האוכלוסייה הישראלית באותו המרחב מ-0 בשנת 1967 לכ-60,000 נפשות כיום (טבלה).

משאבי תכנון
בנוסף לפערים בהיתרים, ראוי להתעכב גם על הפער העצום בשטח התכניות לישראלים לעומת לפלסטינים.
שטח התכניות עבור פלסטינים הוא כ-0.6% משטח C שהם כ- 22,000 דונם, בעוד ששטחן של התכניות עבור ההתיישבות הישראלית הוא כ- 950,000 דונם המהווים 26% מהשטח, דהיינו פי 43 מהשטח המיועד לפלסטינים.
אמצעים שונים ננקטו לאורך השנים כדי להשיג פער זה בשליטה על קרקעות. כך, בשנים 1975-1977 הופקעו כ- 30,000 דונם בצפון מדבר יהודה כולל שטחים פרטיים נרחבים של תושבי הכפר ענאתא (מפה).
על אדמות אלו נבנו בין השאר אזור התעשייה מישור אדומים והעיר מעלה אדומים.
גם אלח'אן אל אחמר נכלל בשטח המופקע ובני הקהילה, שמלכתחילה ישבו במקום באישור בעלי האדמות – פלסטינים מענאתא, מצאו את עצמם על קרקע שהמדינה הפקיעה ומסרבת לתת להם אישור למבני המגורים.
בחלוף השנים, השטח המוניציפלי של כפר אדומים הורחב באמצעות צו אלוף וכך שטחים עליהם ישבו חלק מקהילות הג'האלין הסמוכות הפכו לחלק משטחו של כפר אדומים, וכל זאת מבלי שזזו ממקומם. למרבה הציניות, הקמפיין שמובילים מספר ארגונים מתרכז בטענה שדווקא אנשי הג'האלין הם אלו שמשתלטים על אדמות כפר אדומים