"מאז המאה השביעית החלו בדואים מוסלמים לחדור לארץ ישראל בגלים אשר נמשכו עד המאה ה-18", נכתב בהמשך המאמר. "לאורך השנים חדרו שבטים בדואים למרחבה של ארץ ישראל, נלחמו אלה באלה, התפרקו והתחברו, ויצרו אט אט את הרכב השבטים בארץ כפי שאנו מכירים אותו כיום". בכל הנוגע ליחסים בין היהודים לנבטים נכתב ב"תמו נדודי" כי אלו כללו קשרי מסחר טובים, "כפי שמעידים ממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו באתרים שונים במדבר יהודה". 

לדברי עובדיה, השבטים החיים כיום באזור נוצרו כבר במאה ה-18, כאשר "עד סוף המאה ה-19 עוד חיו הבדואים במדבר יהודה חיי נדודים אינטנסיביים. שבטים שלמים נדדו בחיפוש אחר מרעה לצאן ולגמלים. בחורף הם הגיעו לעומק המדבר ולנאות המדבר, ובקיץ עלו מערבה לגב ההר והגיעו לעתים לאזור חברון ובית לחם.
עולי רגל רבים כתבו על תופעה זו וסיפרו כי הבדואים גרים באוהלים ונודדים איתם ממקום למקום".  בין עולי הרגל האלו מספר עובדיה על התייר הבריטי צ'רלס לאונרד אירבי, ש"סיפר כי חנה במאהל של שבט ג'האלין. שנים אחדות לאחר מכן נסע גם החוקר האמריקני הנודע אדוארד רובינסון מדרום הר חברון לכיוון דרום מזרח ופגש בבדואים משבט ג'האלין שנדדו בעקבות עונות השנה והגידולים החקלאיים העונתיים". 

במאמר אחר של עובדיה, בשם "הבדואים במדבר יהודה, עולם הולך ונעלם", עוסק החוקר ביחס המדינה לבדואים שחיים בארץ, ומספר כי "מנהיגי ישראל ראו בנוודות איום על בטחון המדינה. משה דיין כתב בעיתון הארץ ב-1963 את הדברים הבאים: 'צריך לעשות את הבדואים לפועלים עירוניים... זו תהיה מהפכה, אך אפשר לסדר את זה במשך שני דורות. לא בכפייה, אבל בהכוונה מצד הממשלה. מציאות זו ששמה בדואית - תיעלם'".

גם במאמר "תמו נדודי" נכתב כי "מדינת ישראל - שהזרוע המבצעת שלה בתחום זה הייתה מערכת הביטחון - עסקה בשנות השבעים בשינוי אורחות חייהם של הבדואים במדבר יהודה... השינויים שנכפו מלמעלה הובילו לא רק להפסקת הנדידה אלא גם לשינוי דרמטי בתעסוקה, במגורים וביחסים שנרקמו בין השבטים הבדואים לשכניהם העירוניים והכפריים". 

לדברי המאמר, "החברה הבדואית במדבר יהודה היא כיום חברת שוליים ענייה המנסה לשרוד למרות הרשויות ולא בזכותן. מדובר בחברה המחזיקה באזרחות פלסטינית באזור שבו לרשות הפלסטינית אין אפשרות לפעול".